<h1>כל בו הלכ' אבל סימן קי"ד</h1>
<h2>דף ג:</h2>
שבעה ימי חתנות הרי הן כרגל ומי שמת לו מת בתוך שבעת ימי המשתה אפי' אביו ואמו משלים שבעה ימי המשתה ואחר כך נוהג שבעה ימי אבלות ומונה שלשים לאחר שבעה ימי המשתה. הכין כל צרכי הסעודה ואפה פתו וטבח טבחו כדי שיכנסו לשמחה ומת לו מת קודם שיכנסו (לשמחה) [לחופה] אם לא נתן מים על גבי הבשר מוכר הבשר והפת ונוהג שבעה ימי אבלות ואחר כך נוהג שבעה ימי המשתה. ואם נתן מים על גבי בשר שהרי אי אפשר למכרו מכניסין את המת לחדרו ואת (הכלה לחופתה) [החתן והכלה לחופה] ובועל בעילת מצוה ופורש. ונוהג שבעה ימי המשתה ואחר כך שבעה ימי אבלות. וכל אותן הימים נוהג בדברים שבצנעה כשבת לפיכך הוא ישן בין האנשים והיא ישינה בין הנשים כדי שלא ישמש מטתו. ואין מונעין תכשיטין מן הכלה שלשים יום. היה במקום שאפשר למכור הבשר אף על פי שנתן עליו מים מוכר (והולך) ונוהג שבעה ימי אבלות תחלה. היה במקום שאי אפשר למכור הבשר אף על פי שלא נתן עליו מים נוהג שבעה ימי המשתה תחלה. במה דברים אמורים כשמת אביו של חתן ואמה של כלה שאם יפסידו הסעודה אין להם מי שיטריח להם אבל מת אביה של כלה ואמו של חתן או שאר קרוביהן נוהגין שבעה ימי אבלות תחלה ואחר כך תכנס לחופה וינהגו שבעה ימי המשתה.
<h2>דף ד.</h2>
ואין דבר מדברי האבלות נוהג בר"ה וביום הכפורים ושאר הרגלים.
הקובר את מתו בתוך הרגל לא חלה עליו אבלות כלל ואינו נוהג אבלות עד לאחר הרגל. ואחר הרגל מתחיל למנות שבעה ונוהג בהן כל (הבר) [דברי] אבלות ומונה שלשים יום מיום הקבורה ונוהג בשאר השלשים כל גזרת שלשים.
ומותר להתיחד עם אשתו אף על פי שאסור בתשמיש המטה.
<h2>דף ח:</h2>
ואין שותין בבית האבל יותר מעשרה כוסות לכל אחד. שלשה קודם אכילה ושלשה בתוך אכילה וארבע לאחר סעודה. ולא יוסיף שמא ישתכר.
<h2>דף יז.</h2>
עוד כתב (הר"מ) [הרב] ז"ל מת עם הארץ שאין עשרה ללוותו מבטלין תלמוד תורה ומלוין אותו. ואם יש לו מי שמתעסק בו אין מבטלין. ירושלמי אין מדקדקין לא במת ולא בכלאים בבית המדרש. תנו רבנן המת בעיר כל בני העיר אסורין בעשיית מלאכה עד שינתן לקבורה ואם יש לו מי שמטפל בו מותר. ואמר הרב והוא שאין העיר מופלגת בחבורה אבל אם היא מופלגת בחבורה אותן (שהיא) [שהן] בחבורתו מתעסקין בו.
<h2>דף מו:</h2>
כתוב במסכת שמחות בפרק ארבעה עשר האשה שירשה את הקבר (שנקברה) [נקברת] בו היא ויוצאי ירכה דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר היא ולא יוצאי ירכה. ומודה ר' יהודה שאונניה הראויין לה בחייה נקברין עמה (במותה) [במותם]. אביה אומר תקבר אצלי ובעלה אומר תקבר אצלי קוברין אותה אצל אביה. ואם יש לה בנים קוברין אותה אצל בניה. ואם אמרה קברו אותי אצל בני קוברין אותה אצל בניה אבי' אומר לא תקבר אצלי ובעל' אומר לא תקבר אצלי קוברין אותה אצל בעלה מפני שבעלה חייב במזונותי' ובפרקונה ובקבורתה מטה וחלילין ומקוננת. מקום שמספידין הוא מספיד על אשתו ואם אין בעלה מטפל בקבורתה מוציאין הימנו בעל כרחו. בתוספתא [כתובות פ"ט ה"ד] תני מי שמת ולא הניח נכסים יותר מכתובת אשתו יכולה אשתו לומר יקבר מקופה של צדקה דקבורת אשה על בעלה תקון רבנן אבל קבורת בעל על אשתו לא תקון.
<h2>דף קג:</h2>
ועל תלמידי חכמים מספידין כפי רוב חכמתן עד שנים עשר חודש. ואם באה שמועתו לאחר שנים עשר חודש אין מספידין אותו ואין בוכין עליהן יותר משלשים יום.
<h2>דף קיא.</h2>
ובמקום שנהגו לקבור בבתים ולהעתיק הארונות בבית הקברות מספידין ואפילו לאחר שנים עשר חודש. [מ"מ] אין מעתיקין ממקום למקום שהבלבול קשה למתים מפני שמתיראים מיום הדין וזכר לדבריו ישנתי אז ינוח לי. ובשמואל מהו אומר למה הרגזתני. ואם יצוה לקברו בביתו ולהעתיקו לבית הקברות מצוה לקיים דבריו. [ואם יש אונס שחוששין למחטטין הקברות כיון] שמשום כבוד המתים עושין כך מותר שאין לך בלבול יותר מן החטיטה. כיוצא בדבר אין מוליכין המת מעיר לעיר ואם להקבר אצל אבותיו מותר שנאמר ושכבתי עם אבותי. ומח"ל [להוליכו לארץ] מעתיקין שכל הנקבר בארץ מוחלין לו כל עונותיו שנאמר וכפר אדמתו עמו ולא דומה מי שקולטתו מחיים למי שקולטתו לאחר מיתה.
